"לזה שישב איתי בשיחת הועידה, עם אנגלית הרבה פחות טובה משלי, לא הייתה בעיה לדבר עם האמריקאים. אני לעומת זאת, לא הוצאתי מילה. פחדתי לעשות טעות, שיחשבו שאני מטומטמת". כך אמרה לי תמר בשיעור האנגלית הראשון שלנו, שיעור פרטי שהחברה בה עבדה מימנה עבורה.

כששמעתי את האמירה הזו, חשבתי שהיא ספציפית לתמר. חברות שוכרות את שירותיי כדי לשפר את האנגלית של עובדים שעומדים בקשרים עסקיים עם חו"ל ושיערתי שהסיבה לשתיקה נעוצה בכך שתמר פרפקציוניסטית במיוחד. אבל כשחזרתי ושמעתי אותה מנשים אחרות שלימדתי, בגרסאות דומות להפליא, נוכחתי שמדובר בתופעה נשית. נשים חכמות ומצליחות, מתחת לתקרת הזכוכית או מעל לרסיסיה המתפזרים, מוצאות עצמן בתפקיד שבו הן צריכות לדבר אנגלית והן שותקות. פוחדות לעשות טעות. פוחדות להישמע עילגות. ואין השתיקה קשורה ברמת אנגלית נמוכה. ככל שאני רואה, גברים ברמת אנגלית דומה לא יפחדו לדבר. הם אולי יבקשו מהחברה קורס או מפגשי 1X1 עימי כדי לשפר את האנגלית שלהם, אבל בינתיים לא יימנעו מלקיים שיחות באנגלית.

כאישה, אני מתקוממת- שתיקה היא בעיניי אפשרות גרועה מדיבור שמשובץ בשגיאות פה ושם. שתיקה זה ויתור על עצמך, זה הודאה בנחיתות. בפרפראזה על אמירתו של דקארט "אני שותקת, משמע איני קיימת"

אני מתקוממת גם כמי שאמונה על שיפור האנגלית של תמר. כי שתיקה רק מנציחה את המצב. אי אפשר לשפר דיבור כשאת שותקת. להיפך- מי שרוצה לשפר אנגלית צריך לעוט על כל הזדמנות לדבר. והנה מערבולת שמובילה להנצחת המצב: איני מדברת כי אני עושה שגיאות. כל עוד לא אדבר, לא אוכל להשתפר.

אני מתקוממת בגלל שגם אני שתקתי, אומנם לא בגלל השפה, אבל שתקתי. עבדתי כמהנדסת אלקטרוניקה בתעשיית ההי- טק למעלה מ- 20 שנה. בישיבות עבודה בן לקחתי חלק, בשנים הראשונות, אם חשתי ספק במשהו מקצועי שרציתי להגיד, העדפתי לא לדבר. בטוחה ב- 99%? שותקת. שולחן הישיבות היה מוקף גברים ברובו, ומצב זה- אגב- לא השתנה הרבה במשך כל שנות עבודתי. אם היו נשים פה ושם, גם הן מיעטו לדבר או ישבו מאחור. נדרשו לי שנים רבות של עבודה מאומצת כדי להגיע לתחושת התמקצעות גבוהה שגרמה לי להתחיל לדבר בחופשיות. שתיקה לא באה יותר בחשבון. יותר מזה- היה חשוב לי שישמעו אותי. וכשהרגשתי שמיציתי את פרק ההי- טק ועזבתי זה היה מעמדה מספקת של מיצוי ולא מעמדה של תסכול ושתיקה.

"לשתוק זה גרוע יותר מאשר לעשות טעויות דקדוקיות פה ושם" אני אומרת לתמר ומנסה לטעון שמי שמדבר עימה יודע שאנגלית אינה שפת אימה ואינו מצפה לדיוק לשוני רב.  "נניח שמישהו שעברית אינה שפת אימו מדבר איתך עברית. הוא עושה טעויות פה ושם, אולי אומר "התוכנה עלה אבל הממשק לא עובדת טוב". את יכולה להבין היטב למה הוא מתכוון. האם תשפטי אותו כמטומטם?" תמר מבינה. אבל עדיין מרגישה שמימי הרוביקון סוערים. לרוב הנשים שפגשתי, כמו לתמר, הייתה אנגלית טובה מספיק כך שיבינו באופן מלא את כוונתן כך שיכלו לקיים שיחה. שבירת השתיקה- חציית הרוביקון באופן מטפורי-  קשורה בהעזה ובביטחון לדבר.

אפשר לבנות ביטחון. נשים רבות בעולם העבודה יוצאות מאזורי הנוחות כדי למצב עצמן, להשפיע ולהתקדם למרות הטיות חברתיות ושיפוטיות. אחת האלטרנטיבות לטיפוח בטחון היא לימוד בקבוצת נשים. בקבוצות אלו של 3-5 נשים מתפתחת העזה לדבר תוך שיח מפרה ונושאי השיח נוגעים באתגרים של נשים בסביבת העבודה. ביחד, מתפתחת הבנה שגישה של הימנעות אינה באה בחשבון.

תהייה הדרך שתבחרו בה אשר תהיה, העיקר שנשבור שתיקה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *